Sol Sol Sol Me ....

Fa Fa Fa Re ....

ארבע התווים האלה משעממים ביותר. אבל רק תקשיב לסימפוניה החמישית של בטהובן! התנועה הראשונה בנויה כמעט כולה מתוך המוטיב הזה, והיא רחוקה מלהיות משעממת. לאמיתו של דבר, המוטיב הזה חוזר לאורך כל הסימפוניה (עולה בראשך של התנועה השלישית "Duh duh duh duh, duh duh duh duh, duh duh duh, yah da da da").

זה מדהים.

אז אני לא בטוח אם כדאי לי להקדיש זמן לפיתוח הדברים האקראיים והמשעממים האלה!

למה לא? חלק מהברק של מוטיבים הוא להתחיל במשהו פשוט למדי, ולפתח אותו בצורה חדשה ויפה, כך שתזהה אותם אחר כך כמעט כמו שחקנים שראית בסרט קודם בתפקיד חדש.

הפרק השני של הסימפוניה החמישית של בטהובן מתחיל במנגינה יפהפייה וזורמת, שהיא כנראה האהובה עלי בכל הסימפוניה. אמנם אתה יכול לראות כמה דפוסים בו, אך הוא רחוק מהשיטה המוטיבית מאוד ששימשה בתנועה הראשונה.

אמן של שניהם היה ברהמס, שלדעתי כתב כמה מהמנגינות היפות בהיסטוריה. הסימפוניה הראשונה שלו היא מחקר במנגינות יפות. המנגינה המפורסמת בפרק האחרון שלו ( סול דו, טי דו לה, סול) עומדת בניגוד חד לשלישייה בפרק השלישי שלו (שהוא חלק מההתפתחות המבריקה ביותר של מוטיב שאני ' שמעתי אי פעם, זה מקסים, הקשיב לו עכשיו)

אף טכניקה לא טובה או גרועה יותר. ממה שציטטת מהספר For Dummies, זה נשמע כאילו המחבר לא מסכים. בסופו של יום, זה תלוי במה שאתה רוצה להשיג.

הדבר הראשון שעליך להפנים הוא ש אין חוקים! תוכל לשים לב לכך שנאמר באופן נרחב באתר זה. אז לענות לך על השאלה האחרונה, זה לגמרי עניין של בחירה או סגנון. ניתן ליצור מנגינות בדרכים שונות, ואני בטוח שברוב הפעמים לא באמצעות יישום נוסחאות כלשהן. אני חושב שעליך לפרש את הספרים והתורות האלה כהנחיה שתמציא לך את המנגינות הראשונות שלך, לא כללים ולא דרישות קדם.

למתחילים, או אנשים ללא כישרון מהותי (כמוך וכמוני), קשה מאוד להלחין מנגינה מאפס. לכן, טיפים אלה יכולים להיות שימושיים מאוד. למרות זאת, אני מאמין שרוב המלחינים הגדולים פשוט עושים את זה באופן טבעי, בלי לבצע צעדים כלשהם.

על המוטיבים שאתה כותב: מוטיב אחד בלבד לעולם לא יהיה מעניין, אלא מה תעשה איתם. ואולי אפילו לא צריך לפתח קודם מוטיב אקראי. אתה יכול להמציא מנגינה, לזהות בה מוטיב ולהשתמש בה לפיתוח החלקים הבאים, אולי.

אז, אין חוקים ואין תנאים מוקדמים, זה תמיד עניין של בחירה. אתה יכול לעקוב אחר כמה עצות כנקודת מוצא, אך בסופו של דבר אתה אמור לקבל סגנון משלך ו"צעדים "להלחנת מנגינות.

לא להתייחס לנקודה אבל ... אין חוקים, ו ... אתה לא צריך לעשות כלום.

עם זאת, גישה המוטיב יכולה להיות חזקה מאוד. העניין הוא שרעיונות מורכבים בנויים מרעיונות פשוטים שחוזרים על עצמם. חזרה היא נושא נפוץ במוסיקה, אמנות, מחול, קומדיה, אדריכלות וכו '. ניתן להשוות אותה עם פרקטל, "דבר" גדול ומורכב שנראה שיש לו דפוס ובכל זאת מכוסה במורכבות לכל הכיוונים. בבחינה מעמיקה המורכבויות הפראיות הן תבנית נפוצה חוזרת ונמצאת בעיצוב הגדול יותר.

מטבעו המוזיקה היא מחזורית (לפחות מוזיקה מערבית) ולכן כל שיטה בה אתה משתמש לפיתוח מנגינות עשויה להביא ל'מוטיב 'חוזר ונשנה. אם אינך מרוצה מעיצובי 2-5 פתקים משלך פשוט תן לזה זמן. לחלק מהיצירות הגדולות והבלתי נשכחות יש מוטיבים פשוטים כאלה. יש להעביר את המוטיב בין העמדות השונות בתוך המפתח כדי ליצור תנועה. אחד הנפוצים ביותר במוזיקה קלאסית ומודרנית הוא לקחת תבנית על אני (הטוניק) ולחזור על ה- IV (תת-דומיננטי), ואז חזרה ל- I וכו 'וכו' קישוט נוסף בנושא 2 התווים הוא ניסוח ומיקום בזמן. דוגמאות זוגיות מג'אז הן All Blues מאת מיילס דייוויס ו- Groovin High מאת Dizzy. הריף הפותח ב- GH הוא 2 תווים שחוזרים על עצמם על פני 2 ברים. פשוט מאוד. מוטיב זה חוזר על עצמו ואז מועבר לאקורד אחר. נסה זאת עם הרעיונות שלך לפני שאתה זורק את המגבת.

אין שום דבר שאומר שאתה צריך לעקוב אחר הפרדיגמה הזו. בפיתוח רעיונות סולו בג'אז משתמשים בגישה המוטיבית לעיתים קרובות לפיתוח אוצר מילים של ליקוקים שיתבגרו ויתפתחו לאורך זמן. אתה עלול להיות מופתע מכמה קילומטראז 'אתה יכול לצאת מלקיק אחד אם אתה מוכן לחקור קישוטים אפשריים רבים של אותו ליקוק. וכשאתה מתחיל לתמלל מוסיקה אחרת אתה עשוי להבין שיש פשטות בסיסית במה שנראה כהרפתקה מוזיקלית מורכבת ומורכבת. אבל אם אתה מלחין יצירה ללהקה או תזמורת אתה עלול לקבל השראה מקצב, או שאתה מנסה ליצור תחושה וכו '. ההשראה מגיעה איך שהיא מגיעה, אין סיבה להתעקש על נושא של 2-5 תווים.

באשר ל"להיות קטן ", ישנם מוזיקאים שיוצרים 27 מוטיבים של תווים (ומעבר להם) (כלומר קו מוזיקלי שאינו חוזר ונראה שלעולם לא מסתיים, אלא עושה וחוזר).

אינך צריך לעשות דבר. אבל אם אנו חושבים 'מנגינה', סביר מאוד שיהיו חזרות, היפוכים, שינויים וכו 'של אלמנט מלודי כלשהו. אתה יכול כמעט לומר שזה מה שהופך את סדרת התווים למנגינה.

ישנן דרכים אחרות לגרום לשיר לתלות יחד. אבל אני לא יכול לחשוב על אף אחד שלא כולל חזרה / שינוי של משהו, בין אם זה קצב, רצף אקורדים או משהו אחר. אחרת איך שורת מוזיקה מסוימת שייכת לשיר הזה, ולא לשיר אחר?

לחנים מבוססי מוטיב וביטוי יהיו בעלי איכויות שונות, לכן עליכם לשקול כיצד תרצו שהוא יבוצע. למנגינה מבוססת ביטוי, מטבעו, תהיה איכות גבוהה יותר, אך אי אפשר להשמיע את המוטיב מהקנטביל החמישי של בטהובן מבלי שזה יישמע כמו קריקטורה מטופשת.

כאשר אתה בוחר כיצד לגשת לכתיבת היצירה שלך, עליך לחשוב קודם מה אתה מנסה לתקשר ומה יהיה מצב הרוח הכללי. השתמש בהיבטים אלה של הרעיונות שלך כדי לקבוע באיזה סוג מנגינה עדיף להשתמש. אם ברצונך במשהו שיש בו איכות הקשה מאוד, המוטיב יעבוד טוב יותר מכיוון שניתן להפריד בין קיבוצי התווים הקצרים וליצור מבטא נוסף. עבור יצירות איטיות ושופעות, ביטויים לעיתים קרובות עובדים טוב יותר, אם כי ניתן לפתח בצורה מושכלת מוטיבים ליצירת ביטוי ארוך יותר עם אותה תוצאה.

גם קצב, קצב וביטוי הם חלק מהתהליך. במוחי, המנגינה, הקצב, הקצב והביטוי הם חלק מיחידה אחת שמתכנסת באותו זמן שאני חושבת על מה שאני מנסה לומר עם המוזיקה שלי.