בכתיבה למיתרים, התחנות הכפולות שאתה רואה בדרך כלל הן שליש ושישית שנכתבו לסולו בכינור. בקונצ'רטו לכינור, למשל, זה נותן לסולן הזדמנות להשוויץ בצבע הרמוני ובצליל מהודר. על הכינור, מרווחים אלה נופלים בנוחות מתחת לאצבעות יד שמאל, ונגן מיומן יכול לנגן אותם בקלות בכוונון, ובוויברטו אם מתאים.
אם יש לך אקורד גדול עם הרבה הערות, בדרך כלל אין שום סיבה שקטע מחרוזות יפעיל הפסקות כפולות. הם יישמעו טוב יותר לנגן דיוויזי. המיתרים אמורים להיות החלק העיקרי, המקיים, את התזמורת שמנגנת כמעט תמיד. עצירות כפולות הן אפקט מיוחד, וזה לא אידיומטי שהמחרוזות מנגנות בהן הרבה זמן.
כמה מרווחים מביכים לשחק כפסיקים כפולים. חמישיות מביכות לנגן בכינור, ויולה וצ'לו, מכיוון ששתי האצבעות אינן יכולות להיות באותו מיקום, לכן עליכם להשתמש באצבע אחת על פני שני המיתרים. מסיבות דומות, רביעיות הן מביכות בקונטרבס.
בכתיבה סימפונית, סוג ברירת המחדל הסטנדרטי יהיה שהבאסים והצ'לו מכפילים זה את זה באוקטבה. אני לא חושב שקונטרבס יכול לנגן עצירה כפולה של אוקטבה, למעט אולי במיקומים הגבוהים הקיצוניים.
רוב קולות האקורד משתמשים ברווחים רחבים עבור התווים התחתונים. אז אם תסתכלו על האפשרויות, כנראה שההפסקה הכפולה הסבירה ביותר לתת נגן בס תהיה חמישית או שישית. אני לא נגן בס, אבל אני מאמין שבדרך כלל יהיה צורך לנגן את השישי במצב אגודל. אבל אין סיבה ברורה ושכיחה מדוע לא סתם תיתנו לצ'לו את התו העליון של מרווחים אלה.
(יחד עם עצירות מרובעות משולשות ומדי פעם)
נגני מיתרים מגלגלים את אלה ולא מנגנים את כל שלוש או ארבע התווים בו זמנית. זה יותר מסוג הדברים שאתה כותב לסולן, ובאסים לא מרבים לקבל סולו. אתה שומע עצירות משולשות ורבעות, למשל, בסוויטות הצ'לו של באך או בקונצ'רטים לוויולה של טלמן.