כפי שכבר העיר טופו מורטו, לא ממש הגיוני להחשיב את הפופ כאל התפתחות של מוזיקה קלאסית. יש לו המון השפעות של פולק, בלוז, ג'אז שלא ממש הגיוניים מנקודת מבט של הרמוניה קלאסית. במידה רבה, אתה יכול גם לסכם לצוץ כ"תרגע, תתמקד בשמירה על המנגינה פשוטה &catchy ואז הרמוניזציה בפרט, אתה יכול פשוט לשכוח את הצורך לפתור דומיננטיות, ישירות או באמצעות "אבני דריכה", לטוניק שלהן. הסיבה שזה כל כך חשוב במוזיקה הקלאסית היא בעיקר שאינך מחשיב אקורדים כישויות בפני עצמם, יותר כ"תמונות "של צרור קולות. ובדומיננטית יש לך תווים מובילים מסוימים ש"חייבים "להוביל למטרה כלשהי.
אבל בפופ, אתה לא באמת יכול למצוא קולות בודדים עקביים ברצפי האקורדים - אלא פשוט יש לך קול ראשי (בדרך כלל שירה) ), בישיבה על גבי אקורדי הליווי ש נחשבים כישויות. אבל צלילים מובילים צריכים לקרות במנגינה הראשית כדי שבאמת ישפיעו. ובמיוחד ההובלה של ה- vii-i משתלבת באותה מידה על פני קצב VI תקין, כמו על ה- V-IV. מלכתחילה מעלה לדמות מובילה רבה.
בדוגמה, משתמשים בתת-הדומיננטיות פעמיים רק כ"אני מרגיש מגניב ללכת לטוניק מייד ". באמצע, הרביעי ואחריו הטוניק בפועל (אתה יכול להחשיב את זה כקצב פלגלי נוסף), אך בסופו של דבר הוא פשוט נשאר שם והנושא חוזר עם הקטין היחסי שלו.
עם זאת, אתה כמובן לא צריך לשכוח שדומיננטיות וקול הומופוני עם צלילים מובילים הם דבר . פופ ורוק כתובים היטב משתמשים לעיתים קרובות במודעות רבה בטכניקות קומפוזיציה קלאסיות, אך הם אינם חשים צורך לעקוב אחר כללים שמקורם בקלאסיקה בכל עת . זו הדרך בהחלט לוקחת הרבה משיכה מכך שהטוניק, כאשר הוא מנוגן, מרגיש מאוד "כאן הבית". אך אין צורך לבסס זאת על ידי מציאת כל סוג של קצב מורכב. מכיוון ששירי פופ לא נוטים לווסת הרבה, המפתח הביתי די מבוסס על אוסף כל ההרמוניות שהשתמשו בו. מורשת תרבות מזכירה לנו שאם יש שם em ו- D ו- C, אז G היא בהחלט רומא נעימה עם הרבה שבילים שמובילים אליה, אבל אנחנו לא צריכים להשתמש בהם בפועל. (יש לנו מטוסים בימינו, לא?)