הרבה.
- כתוב את הספירה בעיפרון על הציון שלך, כך שאתה לא מנסה לזכור מה מגיע אחרי "שלוש" כשאתה מנסה לשחק ואתה לא מפענח איזה מגרש ממשיך לספור בזמן אמת.
- תרגל רק את המקצב מוחא כפיים, מזמר אותו, מנגן אותו על התו הטוני.
- תרגול לספור בקול עם הקלטה שלו כדי להרגיש את זה.
- ספר רק אחד : כתרגול, תרגול רק לומר "אחד" במורד הפעולה ושום ספירה אחרת ללמוד את האסוציאציה מאיפה הצעדים מתחילים בהרגל לומר "אחד!" זה עשוי להקל כשאתה מכניס את שאר הספירה פנימה.
- תגזים בהדגשה : כתרגיל תרגול, שחק בקצב מרקאטו מוגזם באמת עד שאתה מקבל הכל במקום הנכון בזמן. אתה יכול להיות cantabile מאוחר יותר.
- מטרונום
לבסוף, הרשה לי לומר, אני חושב שיש הרבה בעיות מוזיקאים זוטרים עם ספירה ו דיוק קצבי לפחות מחמיר, אם לא נגרם, על ידי גישה גרועה לגבי הקצב, שלשמעת "התווים הנכונים" בסדר הנכון חשוב יותר מנגינה ברגע הנכון.
החשוב ביותר היבט של שמירת הקצב שלך הוא לא ספירה. ההיבט החשוב ביותר בשמירה על הקצב שלך הוא הכרת תחושת המקצב שלך . ספירה היא כלי, אמצעי לשם כך. זה הפיגום שאיתו אתה בונה את הבניין, אבל זה לא הבניין. או אולי יותר מדויק, סרט המדידה הוא זה ששומר על כנות כשאתה מניח את רגלי העמודים שלך. אם אתה מתקשה להתאים את הרגליים לקלטת המדידה, אולי זה בגלל שאתה מציב אותם על סמך הערכות שגויות לאן הם הולכים.
נקודת הספירה היא לתת לך את ה תחושה כיצד עוברת היצירה, כיצד הדחפים שלה נופלים, במדויק . אם הספירה נלחמת בך, אולי העניין הוא שאתה צריך להכניס את תחושת הקצב לגופך, ולא להבין אותו כדבר סמנטי ("שתי תווי חצי ואחריהם 4 שמיניות וחצי תו") אלא תחושה ( "DUM! DUM! DADADADA-DUM!")
קצב אינו סדרה ארוכה של משכי זמן: הוא הממד ה אחר של היופי במוזיקה. אם המנגינה היא החלק במוזיקה ששרה, הקצב הוא החלק במוזיקה שרוקדת. סדרות משך הזמן הללו נבחרו מסיבה, ויש להן משמעות וביטוי. מטרת הספירה היא לנסות לחשוף זאת בפניכם, כדי שתוכלו לחשוף אותם בפני הקהל. היכנס אליהם, ואני חושב שתתחיל למצוא אותם משכנעים, לגלות שהם מקבלים חיים משלהם.